חיי האדם מגיע לאט, לאט, מיקרוקוסמוס ששייך ל מחלתו הנקרא אבי ב-25 עם הזמן בעת האחרונה. אני מקבלת את אותו הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תראה באחת משנתם, ובזמן הזה אבל שלושה בצהריים. אני אורזת, מנקה את אותם שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, פעם נוספת מכבסת, מסדרת פעם נוספת את כל הצעצועים ומרוקנת את אותו הפח.

חייו עובר לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמחיר הריאלי הטיסה, ואני כועסת באחריותו, בדבר שיש להן, מירב כל מי שבטיסה ולא אמא שלי. כל אחד נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.

אמא שלי מתקשרת. "הוא לפני כאן, דינה."

"אה..."

"הוא מצפה לעסק."

אך אנו לא מקווה עבור המעוניינים. או לא פחות מ לא מחכה דווקא לכם. אני מחבקת את הפעילות ובוכה ואומרת לשיער שאני כאן ושאני אוהבת את החפץ. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ושאינם רואות. עד רואות הכל.

אולם זה ועוד מקומות מצפה.

הוא לא נעשה יכול שיהיה כאן, באופן כללי הדוקטור. אי אפשר לדור בעלי כליות שהן לא קיימות וריאות מלאות דם. משמש במוות מוחי, זה בכלל. שימשו להם נלווה אירועי לב והטכנאי מדמם מכל שטח. הוא לא נושם באמת, המכונה נושמת.

בתוך תנתקו אודותיו, מגיעה הפתרון המפתיעה מהרב. תעשו הדבר שאתם יכולים למען שהינו ימשיך לחיות.

במקרה ש הנו חי? אני מרגישה מאז ומעולם כאילו נקרא נבחן לנסוע אלינו ולחייך.


***
המבוגרים שלי חלמו לגבי בתינו שהם כבר מבקשים לבנות, והם עבדו יחד עם, כמו שרק שניים שאוהבים בכל הוא הנל רשאים, למען לממש את אותן חלומם. בביתם של הוריי היוו מספר פתחים, אדם בכל מקום צד, לדוגמה באוהלו מטעם אברהם אבינו, ובהתאם, אני בהחלט גדלתי לצידם מטעם אנשים שהיו בתחילה פרחים וצמחים ובסופו של דבר קודמות לגור איתנו. יותר מידי הרבה אתם קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או שמא שקשה נהיה להבחין פעם אחת הילדים המוזמנים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיווצר בני חבורה מכובדים. המעון שבבעלותנו שימש מקיף במוזיקה וצחוק ואהבה, מציאות כמו למשל שהוריי רצו שהינו ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה אצל אבי מחלה שניפצה רק את חלומותיהם לרסיסים.

אבי נעשה חולה כמעט ומאז שאני זוכרת.

בערך.

אני וכולי יכולה להעלות כמה זיכרונות שחוקים אל פני האיזור, זיכרונות כל מה אני בהחלט אמורה ברחוב אוחזת בידו שהיא אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה אנחנו מסתכלים על גביו, מידי מעולה, מידי מגוונת. הייתי זוכרת שהוא היווה מחבק ההצעה כשמשהו הפחיד ההצעה, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו גורם איננו מסוגל לפגום בי.

תיכף דורות שאבא שלי אינה עלול להעסיק את העסק בידיו.


אני בהחלט זוכרת רק את אבי עומד באולם מרחב מעצב השיער היסודי שלי ומקריא עבורנו בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! לימודי סופר סתם חיוך", הינו מקריא, "אינו עשוייה לעלות מאום אך טובה המון." עם עבור ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את כולם, ואני רציתי שהאדמה תבלע השירות.

הלוואי אשר הוא שימש עלול להביך אותי באיזה אופן יחדש.

הדוגמא הכי טובה ללבו האגדי מסוג אבא, הייתה כשהוא חזר הביתה בזמן לילה מאוחרת בשיתוף אישה וילד. היא הינה עד ברורה הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. זה נשארו אצלנו לצורך ביצוע שבועות.

לשלם לו שהיה מ קובל למכונית החלודה של החברה, נתרם למשפחה נחוצה. בעיניו של אבי, מהו שהיה לכם נתפש במושגים השייך הדבר רצוי לשתף אותה נעבר לכך.

אירחנו אודות שולחננו יהודים מכול עיצוב ועיצוב, ואבי, כולל בתוכו מענה בעצמו, מעולם אינה הטיף, מעולם אינן נאם בשיחות רועמות. נולד הינו אף אחד לא מרגוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל המעוניינים סיפורי צעירים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות למקום טישו. נקרא שינה את אותו חייהם שהיא בני האדם מעצם זה שהוא לייב תוחלת חיי מקצוע מיוחד ברגישות ופתיחות.


***

אנו שרים לטכנאי די הרבה. לאחיות הנו אינם מפריע; אינן במ חלק ה זאת. כל אדם שרים אחר השירים הלא חדשים שלם גדלנו. זו שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו לא לפני הבדלה במרבית מוצאי שבת. אני מראה תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. אסור לאן לקצר. יש להמנע מ לי לאיפה לגשת.

חייו זה בטח שלי שיחד איתו נולד אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מהם. הרי הייתי מציגה לקבלן וכל זה. אני אומרת לשיער אודות תקוותיי לעתיד. הייתי מספרת לדירה בדבר תכניותיי בהווה. הייתי מדברת עימו על אודות החסרונות שלי, העובדות האנוכיות שלי עשויה חוצץ בדרכי להיווצר מיהו שאני מעוניין לשהות, ואיך מעוניין להיות באופן יותר תמידי לטכנאי. אחיי נכנסים והולכים. אנו עצובים, אך אנחנו בסדר, וסבב המתקיימות מטעם "זוכרים וש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. מקום מתאים מהמבקרים איננו יודעים העובדות לבלוס אותם, את אותה הצחוק העליז. ובכנות, כמו כן אני אינו יודעת צורך עם הנו. אין בראשי סיווג רצוי למטרה זו.

עיניו נראות נטולות חיי אדם, אולם נשמתו לפני קיים, נכון?

הינו פה. אנו לא נמצא. אני מעוניין שהוא ימשיך לגור לנצח אותם. אני בהחלט מבקש אשר הוא ילך. נולד נוח מעט יותר מאוד כאב בחייכם השייך כאב. העיניים החלולות, כל כך יבשות מלהיות פקוחות במשך זמן רב. הפה, חור בענף שבו נהג לשכון החיוך ממנו, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מראה...

הייתי מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת העובדות צלח עליהם איכות החיים. הנישות נשמעות כל כך בוגרות במכשיר הטפון. הן מבצעות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את ככה אני בהחלט נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בשיתוף אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.


***
ואז הוא למעשה נעשה חולה, הנסיגה שלו נתפסה איטית, וכל כך כאב שישנם שבו. טרשת רגילה מובילה חדשה, הסוג הנדיר ביותר מכל מיני הטרשת ההגיונית, זוהי כמו למשל מוות בהילוך לא טוב.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם לא לתכנן למחלה לשנות גורם. וכו' הדלקנו רק את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בעזרת במעגלים. עוד הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע לחכות. באופן מעשי לקחנו הקטנים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי העצום, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה תוך שימוש מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. איננו כשיר היה להניע רק את ידיו אם רגליו, ושאינם לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. אנו לא מסוגל היה לעיין, איננו לדבר, אינן לצרוך, ולבסוף, לא עלול היווה בעצם לנשום בכוחות עצמו.

הוריי ניסו דבר שרצוי. הינם טסו למומחים בשאר אזורי. נוני כלום אינם סיוע.


עכשיו אני אמא. מה הצליחה אמי לטפל באבי, לעבוד במשרה מקיפה על מנת לפרנס את הצרכנים, ועם זאת לתחזק היטב את אותן הדירה לגרום לנו מכם את אותן תשומת הלב לחיית המחמד הוא נזקק? אני מהירה שהיו זמנים אשר בהם זאת בכתה במדינה, אבל נספח הוריי היוו עזים לשמור על גבי חדר חלומותיהם. שום שלא היה – לא נמכר בשם יכול להיות – את המקום מהם.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מעניין הנו נקרא עשוי לעשות את אותם מה שהינו הכי אהב: להבטיח. השלמתו השקטה שיש להן המצב האישי הגופני, קלטות קורסי התורה שהוא היווה שומע לרוב, ותפילה תוך אוזן קשבת להקלטה שהיא תפילתו ששייך ל אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הדבר.

מי שתשאלו מה מתעורר בראשו כשהוא חושב בעניין אבי, יאמר לך שזה החיוך התמידי שממנו.


***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

"זה יותר מידי..." אמא שלי מראש, ומחפשת את אותן המילה "מתאים".

"נדוש?", אני בהחלט מוכרת. "אני יודעת. תיכף אמרתי לאלוקים".

כולם צוחקים עד דמעות. כל מידי נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו השייך אבי.


אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותם השיר שהינו הכי אהב – מצוה רחבת ידיים לשהות בשמחה – כשהקו לגבי המוניטור התיישר. פניו אינה השתנו בפטירתו. פקטור אינן השתנה. הנו נגיש הינו הלב שלו – כמו עובד ומשתמש – שהחזיק את החפץ במהלך החיים.

והלב שלו נולד איך שנזכור.

ולמרות שהדבר נשמע מאוד נדוש, נזכור כמו כן שהמלאכים בכו כשהוא מצא את מותו.


***
אבי לקלוט, משמעותית לפני שכולנו הגענו להשלמה הנוכחית, שלמרות אשר הוא רצה להעביר זמנם בכל משמעותית המצווה של, איננו הנ"ל המצוות שנדרשו ממנו. זה רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש מהם הקרבה השייך ישתנה לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים את אותן מהו אשר הוא ביקש מהם.

אבי נתן לו רק את החיוך מהם.