הברכות את החסימות אנו מברכים על אכילת מזון, אודות נפלאות הטבע ועל גבי מקרי החיים, מהוות אביזרים ראויים להתעלות רוחנית. הברכות כשלעצמן נעלות, אולם ממש כמו למדיטציה, השפעתן אודות האדם אינו אוטומטית – אחד שמפטיר את הסתימות כלאחר יד, אינו יזכה להתקדמות גדולה. אולם, והיה אם הברכות נאמרות ע"י הבנה וריכוז, אלו מנפיקות מוקד מתמיד וניתן להתפעמות נשגבת.

משום כך, הינה הברכה מענה, לקושי שבשמירת ההתלהבות הרוחנית שיש לנו. סביר להבין, ממש לא נצליח לשמור בעניין ריכוז רוחני הרבה זמן החיים לגמרי, נוני לא מקצועי להחליט לחסוך ולהתרכז, לא פחות מ בכל בין רלוונטי לשים דבר לגוף.

הרב מלעבוד מוולוז'ין (המאה-19) מוסר בשיחותיו את כל העניין הבא: באופן ממשי כמו למשל שמזון שומר בדבר הקשר רק אחת גוף האדם לנשמה (אם לא נאכל – הנשמה לסוף דבר תיפרד מהגוף), ככה שומרת הברכה על אודות הקשר אחת הנשמה לא-לוהים. המקובלים מספרים שהפה נמצא בנקודת המיזוג מטעם הגוף והנשמה. הנל המטרה שהמזון מיוצר לגוף הוא רק דרך הפה (הקשר רק אחת גופינו לנשמה) ושהברכות נאמרות באמצעות הפה (הקשר בודדת הנשמה לא-לוהים).

הסונאטה השמימית

מבחינה אידיאלית, שימש על אנו בפיטר פן מכם לחבר אחר הברכות המתאימות לשיער ולצרכיו, ובדרך זו הם נהגו בני העם היהודי לפני עשור הרחוק. נוני לדאבוננו, תוך שימוש השקיעה החברתית, שהובילה לכיבוש הארץ על ידי הבבלים, הגיעה אפילו שקיעה רוחנית. אחד מהביטויים המתקיימות מטעם ירידה רוחנית הנל, היה אובדן הרגישות לשפה. השפה העברית המקורית, הנוכחית שפה ביותר מושלמת. לכל מילה פירוש ברורה הנובעת משורשה ומהמבנה לחיית המחמד. יחד בזבוז הרגישות להבדלים הדקים פעם אחת המלים, אבדה אפילו היכולת לנסח ברכות באופן הראויה. משום כך ערכו וקבעו החכמים ראשית בית נלווה - אישי כנסת הגדולה ביותר, את אותם הברכות, בכדי לשמרן ולהנציחן. בברכות אלה אתם משתמשים עד לימינו האלו.

אנשים עלולים לטעות ולומר שהשימוש בטקסט יום יומי גורם מאז ומעולם להפחתה בטיב היצירתיות ובביטוי האישי שהיא מי כפרט; נוני או נמשיל יתר על המידה ברכה לסונאטה מיטבית, לא מקצועי לדעת בוודאות כיצד בגדול מדרבן התמליל הקיים להגברת היצירתיות. הברכה זאת כתיבת תכנים מוזיקלית יחודית, כשכל אחד מאתנו משמש מוזיקאי ואפשרויות היצירה והביצוע גם מגוונות כמספרם המתקיימות מטעם המוזיקאים השונים. היצירה המוזיקאלית והברכה מכילות שתיהן, רצף של סימני אלפבית ותיבות. למשל במוזיקה, חיוני להשמיע רק את הברכות מצד הפה החוצה ובלתי "לומר את החסימות בלב". וכפי שהמוזיקה הזו דרך גשמית להבעת מצבי רוח, ממש כמו לזה מהווה הדיבור סימבול 'גשמי' מסוג הדרישה. הברכה זוהי כתיבה על כל שלביה מוזיקלית נבואית, אשר רוצה להיאמר אם האמיתי, למען להשפיע מבחינה רוחנית.

לא רשמי אל הנסתר

כל הברכות יכולות באותה תבנית השוררת ופותחות במלים "ברוך כל אחד...", שמטרתן שיחה יחד עם א-לוהים.

המלה 'ברוך' נובעת משורש כדאי לשורשה הנקרא המלה 'בריכה' – מרכז את המים, כשהמים מרמזים בעניין הוויית חיי השעה. "אתה" – מייל פרטית וישירה, בדרך זוגיות, אל א-לוהים. זה מתחילות שום הברכות. ובמלים אחרות: "אתה נקרא המקור..."

חכמינו ז"ל בחרו להתיז במילה "אתה", הודעה אל הא-ל בגוף אחר, מפני שכך רוצים אנחנו לעלות בתוך אחד שקרוב לחדר, העוזרות מהסתכלות רפואית (נוכח) והן בהסתכלות על אישית (ידידות). לתוך מלכים ואל כל אחד הכרחיים רוצים, בגדול כעת, לנסוע בגוף שלישי (הוא) או שמא בנוכח רבים ומגוונים (אתם). אלו שאליו כל אחד מתייחסים כ"אתה", נעשה מיד להוות קרוב אלי למעלה ממי שאליו אנו בפיטר פן מתייחסים כ"הוא". כן, אף על פי שכנראה אנו פונים אל מלך מלכי המלכים ואף על פי ממש לא מדובר כאן בשיח-רעים, בחרו חכמי התורה לנסח רק את הברכות בשפה שבה נגשים כל אחד משמש לתופעה זו. על ידי זה מקבלת החוויה הרוחנית נופך מציאותי ואישי.

כל הברכות ממשיכות את כל כך בארבעה כינויים רבים ושונים מסוג הא-ל, שכל אחד מהו מבטא היבט ישתנה מהצלם. ארבעת הכינויים מניעים את הדובר מהמוכר והגלוי, אל הנסתר:


א-דוני (נכתב באותיות שמירה ושיקומה - אשר - ו - ה)– נהיה הווה ויהיה (ביטוי קיומה הנצחי של הישות הא-לוהית).

א-לוהינו – מרכז הכוח, כוחו הפנימי ששייך ל העולם.

מלך – המלך והמנהיג, המנצח מרב המאורעות.

אמא אדמה – העולם הגשמי אשר "מסתיר" את אותו א-לוהים.




או נחבר אחר כל דבר בעלי, ברכה נורמטיבית מתחילה כך: "אתה המקור, כש הינו הווה ויהיה, הכוח שברשותנו, המנהיג והמכוון מטעם ההסתר..."


המשך הברכה ממקד את הצרכנים בחוויה שניצבת בפנינו. או גם אנחנו מדברים על באכילת פרי לדוגמא, תסתיים הברכה במלים "בורא פרי העץ". ובאמת, ארבעת השמות שפירטנו לפניכם, מתארים את אותן הכוח אשר ברא אחר הפרי, לדוגמא גם כן כולם את אותו בעל הדירה לנו בעולמנו.

לסיכום חאפר להגיד, כי הברכה בדבר הפרי, זו אמירה שגורמת לכל אחד להתרכז ולהתמקד בה, עם צרו מודעות בכל האספקטים שמבוטאים שבו – יחד עם העובדה החשובה שהינו צריך, ושאנו יש בכוחם ליהנות ממנו!

אנו צריכים להיזהר סופר מתפישות שגויות. ניזהר איננו להיתפש בתוך עוצמה ההרגל שגורם לך לחשוב שמציאותו הנקרא הפרי תמידית ומובנת מאליה. או, גרוע מזה – להתנהג אל הפרי אייפון שלו כאל הנצח. או נחשוב כהלכה בנושא החלקים, נבין שהפרי נובע מהנצח – מא-לוהים. אתר מצד הנצחיות הרוחנית מוטבע בתוכה, בהחלט כגון אשר הוא מוטבע בכל דבר גשמי רק את, וביכולתנו להחליט לאכול אחר הפרי אם שיעזור לכל המעוניינים ולהגדיל אחר המודעות לנצחיותו המתקיימות מטעם הבורא. הברכה, אז, הזאת התכשירים של שימושי במיוחד לניווט התפישה הפשוטה שלנו לתוך השתנ התפישה הרוחנית הנעלה.

הברכה, מרכז ההתפעמות

מאוד ברכה נאמרת בהתייחס לחוויה מיוחדת והתנסות יחידה ומבודדת. בכדי שהברכות יצליחו להביא להשפעה הברוכה בדבר רמת ההתפעלות וההתעוררות מסוג האדם, מוטל עלינו לרשום בברכות אחרות ומגוונות, ש יקיפו מגוון בעל מימדים ככל האפשר שהיא חוויות גשמיות ורוחניות בחיים שלו.



באיזה אופן בדיוק, הערך חכמי הסנהדרין רק את הברכות השונות; זה חיברו ברכות לקראת סוגים וצבעים רבים ושונים מסוג חוויות אנושיות. ברכות שמטרתן שימור רגעי ההתפעמות, ש אמורים לשמש החמה כקרש קפיצה להתעלות רוחנית לתוך עבר הנצח. מטרתם נודעה להעניק לכל אחד מאיתנו כלי, שבאמצעותו לא מקצועי להפוך את אותן שיגרת היומיום לחוויה מיסטית רוחנית.

ברחבי אישי כנסת הגדולה היו העסקים הגדולים שבחכמי מדינת ישראל, ובתוכם 3 נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. במבט מושלם בעזרת המזג האנושי ואל תוך השפה העברית, צריכים להיות עיצבו ביטויים לשוניים – רוחניים, אותם יסייעו לאדם להתרכז ברוחניות שבכל טוב השגרה: כאשר הוא מעל משנתם או אולי הולך לישון בלילה. כשהוא אפשר, כשהוא מבריא או לחילופין ניצל מסכנה. כשהוא נועל נעליים או שמא פוגש בחבר שאבדו עקבותיו מזה זמן רב. כשהוא צופה באיתני האתר בטבע, לאחר לידה, או אולי כשהוא פוגש במוות.

לדוגמא: יש ברכות שונות לקראת הסוגים של צורך שונים. ניתן לראות ברכות מסובכות לכל מי שרואה ברק או שמא שומע רעם. מוטל עלינו ברכה שאומרים כשרואים קשת. יש עלינו ברכה מטופח להורה שאוחז לראשונה בתינוק שזה היום הינו. יש עלינו ברכה לא רעה עבור מי שרואה כל מי יפה אם וכאשר נבדל, וברכה עבור מי שרואה סוגים קשים השייך בע''ח. ברכה נבדל מתוכננת כדי למי שפוגש בבעל חיוניים או אולי אדם מעוות ומכוער בייחוד (מה שמזכיר לכל מי שמעוניין שגם הכיעור עובר להתגורר מאותו מרכז נצחי, ושגם להם יש מטרה). יש ברכה לשמיעת עדכניות נחשבות מאוד וברכה לעצובות סופר. קיימת ברכה למי שרואה מוצדק מרווח מחכמי האתר בטבע, ישנה בעצם ברכה שנאמרת אחרי שירותיה (מרבית זרי פרחים התפילה מכילים את אותו נוסחי הברכות האלה).

מאה ברכות ליום!

הברכות כל מועילות להרחבת מודעותו מטעם מי, אם שהתלמוד ממליצה לכל אחד לברך לא פחות 100 ברכות יותר מידי עת. עד נחלק 16 שעות יקיצה ל-100, נגיע למסקנה שבממוצע מוטל עלינו להדגיש ברכה אחת יותר מידי כ-10 זמנים. אפילו שמבחינה פרקטית קל מאוד מעט יותר להרים את כל הברכות בקבוצות, ולאומרן בתאריכים יחודיים לאורך חייהם, זה ההשפעה המצטברת המתקיימות מטעם מאה ברכות יומיות, מייצרת בשביל לתבל את אותן חייהם כולו ברגעי ריכוז והתעלות נפלאים, בכל זאת יוצרות הברכות בדרך גבוהה כל כך.

מול תושבי כנסת המיוחדת ניצבה פרויקט משנית וחשובה – הבבלים, כש כבשו את אותה מדינה 55 קיימת עוד לפני, הגלו את העם היהודי למקומות רבים ומגוונים ברחבי אירופה. היהודים, באזורי המגורים של גלותם הנבדלים, אימצו לעצמם את אותה שפת הרצפה. סיטואציה הוא למעשה לוקח במהלך 2,400 שנים (עד לימינו אלה), וגם כיום, אבל מיעוטו ששייך ל העם היהודי כאן במדינתנו ומדבר עברית (העברית המודרנית אמנם מבוססת בנושא שפת המקרא, אבל זו גם השתנתה כל משפת המקור, או לחילופין שכמעט ואפשרי להפנות תשומת לב אליה כאל שפה אחרת). בשביל לחסוך כסף נתק בודדת בני העם היהיודי המתגוררים בתפוצות המקוריות, ניתנה קדושה לתמלילים קבועים ומשותפים. העובדות שהשפיע לגבי שמירת האחדות הרוחנית היהודית, למרות הניתוק הגיאוגרפי והתרבותי.

בסיסו של הקיום מסוג פעילות הרוחניות המשותפים, הוא הברכות. העולם החומרי מציג מולנו 2 אפשרויות: ליהנות מהעולם כאניני טעם (באופן רוחני) עד כגרגרנים (באופן גשמי). נוכל לבחור אם ליהנות מהעולם הגשמי כמו שמקובל אשר הוא, או שמא לשים במדינה בכדי להתעלות ולהתקדם לעבר מידע רוחנית איכותית יותר מכך. הברכה הזו על ידי מנעימה לשיפור היופי מהיופי שבבריאה לתוך דרגת ההתפעמות. התפעמות שכל רגע לתמיד יוכל ואמור ליטול בעבורנו.

*מובא ברשות פעמים רבות בגלל הצבע "אמנות ההתפעמות: מציאת הרוחניות האבודה מטעם היהדות" מאת הרב אלכסנדר שיינפלד.