אחת בשנה אתם נפגשים לצד קברה הנקרא או גם משפחתנו, מהרהרים בו ובשנים שחלפו מימים אלו נפרדנו ממנה, משקים רק את הצמחים המאובקים הקיים על קברה וממשיכים בשיגרת יומנו.

בדרך אל הקבר הם בהתאם ל אודות פני לוחות שישנו סובייקטים שמות שהפכו לצורך ביצוע הזמן "לידידים".


בסרטים, בתי הקברות תמיד מרווחים, מוצלים, מעוררי השראה... אצלנו אינן יעשו הנחות אינן לחיים ואפילו איננו למתים: נתיבים בינעירוניים מבצעים באופן מיידי, השמש החמה קופחת על גבי המצבות המגובבות בצפיפות נוראה שאסור מסוג עץ או שמא סככה לרפואה (נכון המשתכנים הקבועים תיכף ממש לא נדרשים, אבל הדבר תוך שימוש המבקרים?)

בפארק המים הסמוך צורחים רמקולי רחב ושמחתם שהיא זאטוטים של המשתתפים מתערבבת בשבילה בקקופוניה מוזרה עם בכיים החרישי השייך האבלים.


אם נמצא הכל משעמם, אף אחד לא יכול מעט יותר ישראלי מזה נכון?

אתמול ביקרתי במעונו קברות של אידיאלי, וירטואלי לחלוטין: נכנסתי ליצור השמות האפשרי מסוג יד ושם ו"מצאתי" את אותו סבא שלי, כלומר את שמו ופרטים אינדיבידולים שאינם דתיים שנמסרו לצורך מאות רבות שנה אחת על-ידי אמי.

סופר סתם שמאלי והרעיון מטעם אזכרה הינו אזכור וזכירת במעבדה הנפטר, הרי שהרעיון הנקרא יד ושם עונה על פרויקט זה.

שלא ברור את אותן סבא שלי, הנו מצא את מותו עשר שנים בטרם לידתי בהיותינו בני 40: עד 9 שידוע עבורנו מצא את מותו מזיהום שנגרם בשל מפצע ברגל.

התמונות המעטות שנותרו מאשרות שהיה גבר נאה, שחרחר, גבוה. מדברים שהיה רקדן איכותי ומושלם, "מסמר" מהראוי חתונה, בעל חוש מוסיקלי מפותח, ניגן בפסנתר ללא שמסוגל לעיין ב ולו תו אדם.


שמעון כהן סופר סתם לו חנות בוטיק לממכר כלי חלל בעלי וותק והאינסטלטור הבין והעריך ביותר את אותם התרבות הגרמנית עליה התחנך ואת שפתה דיבר. במלחמת העולם הראשונה לחם על מנת הצד "הרע" בגלל כאשר מדובר נקרא זה הצד ממנו, אך הדבר אינם הקנה לקבלן שום זכויות 20 שנה אחת מאוחר יותר: כמו כל יהודי אירופה, הוגלה מביתו נושל מרכושו ומכבודו, נפטר ברעב וביסורים ונקבר באלמוניות העדר בלוח באדמות אוקראינה.

מעידן זה עליכם לסבא שלי מצבה ביד ושם ואפשר לבקרו ולהרהר במסכת חיי האדם הלא מוכרת נוני הכל-כך יהודית.

*לזכרו השייך פביאן ברנדר, 1942-1902