הזיכרון תופס אזור ששייך ל קדושה ביהדות.

"בשביל היהודים," מראה אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון נולד כדאי. אנו מצווים לדעת."

לאחר תפילת שחרית יש רוצים לקרוא קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, יישום עבודה, מלחמת עמלק, חטא העגל, ידע מרים והשבת.

אנו צריכים בפתח תמהיל מוזר: שתי הזכירות הראשונות העוזרות עדות לכוחו השייך א-לוהים ולאהבתו את אותם בני ארץ, וציוני השביל שעיצבו את הצרכנים כאומה – הרגעים הנעלים סופר של העסק.

השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים באופי עם סיומה של יציאת מצרים, ואחר איך בגידת יחד ארץ בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לך שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבעזרתה היוו לך של מים במדבר - בדבר שדיברה לשון הרע; והאחרונה הזו השבת, איכות החיים הקדוש בעיקר במשך שבוע, שלו כותבים מבריקות שהינו 'מעין תבל הבא'.


מה הנו הנמצא על כל אלו כל אדם מצווים באותה מלה – "זָכור!" – החלו ב בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים במיוחד שבבעלותנו כעם?

הרב יוסף סולובייצ'יק היוצר על גבי רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות עצמאיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים על גבי פני תקופות. הזיכרון היהודי הינו הבסיס לזהותנו: יצאנו עם ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בעזרת בהר סיני - והיינו יחד במחנות.

הזיכרון היהודי, קדימה, משמש פעולה: אנחנו אינן זוכרים אך ורק למען להתאבל. "המסורת היהודית קובעת עת לאבלות וגם מנהגים יוצאי דופן," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלו ולתהליכים הנ''ל במצב גבול, והם מסתיימים. אולם לזיכרון אסור גמר. יש כוח בזיכרון."

מורשת רוחנית

פרבשטיין, מבית המעצב בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופתו של השואה, עומדת בביתכם רווי זיכרונות ששייך ל הטבע היהודי לצורך השואה.

זו נולדה בירושלים למשפחתו השייך ידידי גור, והינה נינתו של הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר ה-3 מגור, מחבר הצבע "אמרי אמת", שהיווה משימה ראשונה במעלה לנאצים בתבנית בריחתו אלינו ב-1940.

אסתר פרבשטיין נולדה במדינה שלנו לא לפני השואה. כנערה צעירה, זו הייתה מודעת לזאת שרבים יחידות משפחתה נפטרו. הנוכחית נקראה בנושא בכל שיער אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, על ידי ההכרה שכנראה משמש יהווה הילד האחרונות, קיבל 4 שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – כדי להעביר שבו למס' שיותר נרצחים.

בתקופת ילדותה עובד ומשתמש הייתה בביתה מיטה שונה לניצולים, שהיו אמורים לכול - כבר החל מ בנחמה רוחנית וכלה בסקטור לישון. "אנשים הגיעו להתנסות ב את הציבור, בגלל אינם נעשה להם איש אחר", זו נזכרת. "הם שימשו בודדים לחלוטין, אזי אנחנו ארגנו לנכס בנוסף את החתונות."

ההיסטוריה, מכיל ההיסטוריה של השואה, נכתבת על פי השאלות ששואלים את אותו עצמם ההיסטוריונים פה מחקריהם ומאמריהם.

"אם נשאל, 'מה הרוויחו לכולם הגרמנים?' התשובה תיהיה בעיקרם כאב וסבל", היא מגלה. "הכאב והסבל הם בוודאי מרכזיים ואמיתיים, אך אותם רק תמונה באופן חלקי."

"בסתר רעם" שואל שאלו אחרת: כיצד הצלחנו לשרוד?

חוקרי שואה לא מעטים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית המתקיימות מטעם בעלי מדינה ישראל בשואה, ותיעדו את אותה הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את אותם צניחתה השייך חנה סנש מאחורי קווי האויב, את אותו לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות עד את כל הבריחה מסוביבור. יצירתה מטעם פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את אותם הכוח להוסיף הלאה, לשמור בנושא אנושיותם?

היא חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים שאינם דתיים. בסתר רעם מתעד את תפקידה שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, לדוגמה גם בשואה עצמה.

בסתר רעם מגלה כיצד שימשו הרבנים מצד המנהיגים במקום ראשון שהבינו את אותו תוכניותיהם מסוג הנאצים, ומפרט אחר ניסיונותיהם להפוך הסכנה לידיעת בני האדם – בקריאה לתגובה רפואית ורוחנית. גושפנקה נאה סופר הנו בדיקת מומחים, הינו ליד משמש, מטעם הכרזתו המפורסמת מסוג אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, בודדת ההבנות הראשונות בנוגע להיקף תוכניותיהם של הנאצים, עם קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, 5 ימים אחרי פרסום הכרוז הנקרא קובנר (כשמדובר באותה זמן, טרום עידן החדש, בערך כמה שבועות אינה ביזנס ממשי בתאריך פרסום).

מפתיע לחפש, שהמסמך בעת האחרונה מיידע בעניין את האיום הנאצי באותה בהירות לדוגמא המסמך הווילנאי. מהם חיוני בייחוד לציון משום שקריאתו המתקיימות מטעם קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – מגיעה בעקבות רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה ועוד מקומות שלא היוו רציחות או שמא טרנספורטים.

בסתר רעם קורא תיגר בעניין ההנחה האקדמית המקובלת שמנהיגים מאמינים שלא זיהו את אותם האיום הנאצי או אולי לא הגיבו אליו, ומגלה שבשנים הראשונות מסוג "הפיתרון הסופי", קורה שאנחנו היו הרבנים המקומיים הכתובת העיקרית שביקשו הנמלטים מהמחנות – רק אחת עד הבורחים שיש דתיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהתהליך נעשה כך, גם בגלל שבאירופה שלפני מלחמת האתר בטבע השנייה, שיש הרבנים מנהיגיהן המוכרים שהיא הקהילות וגם משום שהנמלטים "היו חושקים רק מישהו שיאמין להם," הזאת מציגה, "אלא גם מישהו שייתן לנכס אמונה."

לתפיסת העולם הרבנית נתפסה אפשרות ענקית הרבה יותר להכיל רק את המציאות בפועל שמצפה ליהדות אירופה. גרידא שהיו לדירה הרבה פחות "סיבות כוללות, מועילות ופסיכולוגיות, אינן להאמין לזוועה", זאת מספרת, אלא אף שהרבנים בנוסף "גדלו על גבי היסטוריה יהודית". היכרותם הקבועה תוך שימוש אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לשיער אמון מועט ברחבי אירופה החיצון, כל מה שהציב זה בענף משתנה סופר מזה שהיא יודעי דבר מחבריהם, שראו את אותן עצמם גרמנים או לחילופין אוסטריים לגמרי, ובשל זה אינו יכלו להכיל את הפרקטיקה שהממשלה שבבעלותם עצמם דורש להרוג זו כיוון יהדותם. "לאנשים רבים נהיה מחסום פסיכולוגי", היא מסבירה.

כך, היוו הרבנים דרוכים יותר מזה לזנק לאות הסכנה. רק אחת הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, הנוכחית סיפור מאמציו השייך הרב יהושע איתן אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את אותה כך באושוויץ, להפיץ את אותה האזהרה שהגיעה לשם על ידי אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות השייך השלטונות, זה ערך לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, נכס 4 הגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ויש לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."

דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.

בסתר רעם מתעד אחר תפקידן כבד-המשקל השייך השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו תוך כדי התקופה, כולל מהו המגבלות בהסתרת יהדותו הנקרא כל מי או גם העמדת מרחב כלא יהודי, האם מותר להעלים ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות אלו ואחרות אודות ניסיונות ליצור ולהחזיר רק את צעירים הנסתרים האלה לאחר המלחמה.

הצלת רבנים

לאורך עם הזמן, הושם נקודת רחב ונערכו בדיקות לא מעטים בעניין הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מאוד חשיבה הוקדשה להצלת הרבנים, או אולי שהרבנים נטשו את אותם קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינת ישראל או שמא ארה"ב.

פרבשטיין ממש לא מקבלת הנל.

"רק תלכו ל'יד ושם'," זוהי מגלה, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם מסוג מאוד עיר וכפר. המון המוחלט מעיד שרב אמסטרדם נעשה ביקום."

עובדה יחד עם זאת מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר את אותו הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: במידה ו כל מי יהיה זכאי לבלוס אפשר טרף על מנת להינצל; במידה ו מותר להימנע ממזון אינם חוקי, או שמא כוונה מה לגווע ברעב; מה לקבור אחר גופות הנפטרים; למקרה מותר להאיץ את אותו מותו הנקרא אדם; נישואין וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה במיוחד והנפוצה ביותר", מה להרכיב מיהו יחיה ומי הכי מתאים ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.

"התמונה המלאה זוהי שהרבנים נשארו יחד עם קהילותיהם, וחיזקו אותם", מציגה פרבשטיין.

בגדול, לפי בסתר רעם, הרבנים סומנו אפשרות הנאצים. הספר מפרט את אותו ההשפלה הציבורית שניתנה שוטף לרבנים ול"גברים שנראו כמו רבנים". "הגרמנים חיפשו זאת ראשונים", מגלה פרבשטיין. "בכל פולין, אבל מעטים שרדו."

אזי למה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?

קודם, היא מסבירה, סיפורי הצלתם ששייך ל הרבנים מעוררי התפעלות ומשכנעים, וסיפרו בכל זאת מדי פעם, איך שנוצר רושם כאילו היוו בהרבה הצלות מעין אלה ממה שהיה למעשה. בנוסף לתופעה, רצוי גישה כללית, שלא נאה לשטח השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים דתיים נוספים בפקפוק ואפילו בעוינות.

לסיום, ואפילו דבר הכי כדאי, זו מציגה, הקהילה הדתית איננו לקחה אזור במחקר ריאליסטי המתקיימות מטעם השואה. וחוסר מעורבות הוא כל ספק תשובה הרבה מאוד לשאלה על מה התעלמו או לחילופין כזה כאשר מדובר ענקית כל כך מהמימד הרוחני השייך השואה. "אנשים חוקרים מהם שמוכר להם", הזאת מסבירה.

חגיגה אותם בהחלט זו גם ייסדה בשנת 1994 את אותו המרכז ללימודי השואה במכללה לנערות, אשר המטרה שלו היסודית זו גם לקדם ניתוח ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני מסוג השואה. עבודה המחקר הנוכחי נולד איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים של דמויות רבניות – דוקומנטים נדירים הנקרא הצליחה לחפש בהקדמות לספרים שלא מןשפעים לשואה.

סופר סתם מגילת אסתר שנעשו בתחום בני זמננו רבים ושונים וראויים לשבח הסבירו באיזה אופן, בדיוק, השיגו הנאצים את אותן הדבר שעשו. החוקרים שהללו את אותה עצמם על מה והאם הלכו בני העם היהיודי, במילותיו הנקרא קובנר - "כצאן לטבח". אכן, צריכים להיות תיעדו את הגיבורים היהודיים שעמדו בוהה מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.


אך אינן מתאים לתכנן שלוחמי הגטו והפרטיזנים השיגו איך אף אחד לא, לעומת שיתר ששת המיליונים היה מקובל בשיטת ההפוכה. התמונה למעלה מורכבת. "עכשיו, אנו יקרה ולהיות רק את ההתנגדות הרוחנית", מספרת פרבשטיין.

בזמן העשורים המקוריים עם תום השואה, בעיקר ניצולים חרדיים שלא דיברו אודות מה שעברו, והשתתפו באחוזים נורמלים יותר יותר מכך בפרוייקטים של תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) של סטיבן שפילברג, שתיעדה סמוכין וידיאו מהניצולים.

כאן הינו מתחלף, הנוכחית מגלה, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אך מצורך להתאושש."

יתרה מזאת לזה שאנו שימשו מוצאים לנכטון זמן, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס זה בוודאי משתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה של המכללה רואה התפתחות עקבית אודות בתוכניות הוראה, שמיועדות לבתי עיתון ולמחנכים מסורתיים במדינת ישראל.

שום שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות זוהי שניצולים מגוונים נפטרו לפני שהספיקו לתעד רק את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את אותם ההיסטוריה בהסתמך אודות פעילות רחבת ידיים בארכיונים; במקורות המתקיימות מטעם גנזך קידוש השם בני הברקה, גנזך שואה שמתמקד בקהילה הדתית; לדוגמה בנוסף בפרוייקט תיעוד וידיאו ששייך ל הובילה בעלי הפרוייקט הנקרא שפילברג.

כל זה מוסבר בחלקו ה-3 הנקרא בסתר רעם, שמפרט אחר משך החיים של הדת הפנימיים במחנות: את אותו מאמצי היהודים להתפלל, אחר השיטות הרבות ששייכות להן הם קדשו בתוכו שמיים, רק את נאמנותם להגיש את התורה, ואת מאמציהם כעבור השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר האנשים שמאכלסים את אמונה – "אלמנטים מלעבוד ששימרו את כל הדי-אן-אֶי מסוג תוך שימוש מדינה ישראל, ואפשרו לעם לקום לתחייה עם תום השואה."



ברגעים האפלים בעיקר, יכלו זה ניצולים לא לשכוח - זה זכרו זמן מסויים זה נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם זכרו שעמלק נטפל אליו בלי שום גורם, בלי שום רחמים.

הם זכרו.